מאז 1835 התיר הצאר הרוסי לסוחרים יהודים להתיישב בעיר חרקוב. אברהם פורמנוב (אביו של יוסף) העביר את משפחתו מהעיירה היהודית לעיר חרקוב. גם חלק ממשפחת אהרונסון עבר לשם. במשך 15 שנים גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר פי שבעה. בשנת 1882 הקימו יהודים - סטודנטים מאוניברסיטת חרקוב - את הארגון הציוני ביל"ו ("בית יעקב, לכו ונלכה!") והפכו לחלוצי היישוב היהודי בארץ ישראל. בית הכנסת הכוראלי של חרקוב הוא הגדול ביותר במזרח אירופה. אבל לאחר המהפכה ברוסיה ב-1917, אסרו הבולשביקים על כל הארגונים הציוניים לקיים מניינים. ספרי תורה הושלכו למרתפים ואנשים נעצרו על אפיית מצות. תרבות יהודית, דת, ספרים בעברית וביידיש, והעלייה לארץ ישראל נאסרו בברית המועצות במשך 70 שנים.
חלק ממשפחת אהרונסון הגדולה הצליח להימלט לפלשתינה בשנות העשרים של המאה ה-20 ועמד בבסיס של הקמת תל אביב. הרב הראשון של תל אביב היה שלמה הכהן אהרונסון. שאר בני המשפחה שנשארו בברית המועצות הופכים לרופאים, מהנדסים, אדריכלים.
לאחר ההתקפה הנאצית ב-1941, יצאו כל הגברים במשפחה למלחמה. שני אחים של סבא שלי (יצחק נאמן ), אברם ודוד, מתו בהגנת העיר חרקוב. סבא שלי מצד אמי, שמואל פורמנוב, שירת כראש רכבת רפואית שהוציאה את הפצועים מחזית המלחמה. סבא של סבתא שלך ויטה, משה פוקוטינסקי, גויס למלחמה כחייל מן השורה וסיים את המלחמה בדרגת רב סרן. הבן הגדול של חינה אהרונסון, בנימין רוטגאיזר, ידע את השפה גרמנית היטב, והוצנח לעורף הגרמני במדים גרמניים. הוא הפך למרגל בבירת גרמניה ברלין.
עחובה פורמנוב (ליובה) אחותו של יוסף ומשפחתה לא הספיקו להתפנות מחרקוב. הם, כמו 15 אלף יהודי חרקוב אחרים, נורו על ידי הנאצים בדרוגוביצקי יאר. את מצבת הזיכרון שבחרקוב עיצב האדריכל שורה לייבפריד (נכדו של יוסף פורמנוב).
בשנת 1991 הורשו יהודי ברית המועצות לחזור לארץ ישראל. סבתא שלך ויטה (הנכדה של חנה אהרונסון), אביה יצחק רוטגייזר (הבן הקטן של חנה אהרונסון) ואני, עם הילדים שלנו ירדנה ואלעזר , טסנו לישראל. כשהמטוס נחת בנתב"ג הטייס אמר לנוסעים שהבאנו שלום לישראל, משום שזה היה הבוקר השקט הראשון מאז היום האחרון של מלחמת המפרץ. כיום חיים בישראל יותר מ-30 אלף תושבי חרקוב לשעבר.